קובי ושמעון

כשהם מצאו אותנו ברכב שלי, טויוטה קורולה לבנה (במקור) מודל 2004, לא הסכמנו לפתוח להם. אני הייתי במושב הנהג כשהכיסא מושען אחורה עד כמה שניתן בהתחשב בכמות הציוד שהייתה במושב האחורי. לידי ישב כמובן קובי, מסתכל בחיוך עלי, עליהם ועל הסיטואציה המתגלגלת. הוא שמח מכל מצב בו יש הרבה אנשים, כמה שיותר – יותר טוב.

קובי הוא הכלב שלי. קובי הוא הדבר הכי יקר ללב שלי בעולם הזה.

״שמעון חלאס. בוא. תצא החוצה.״ לא נתתי להם את האישור שבתגובה.

״שמעון מספיק. אנחנו פה כבר שעה, בוא נסיים עם זה.״

הם השקיעו כחצי שעה נוספת בדיבורים וניסיונות לשכנוע, אבל לא היה להם סיכוי. אני החלטתי שמהרכב הזה אני לא יוצא, לא כל עוד הם שם.

כשהם הלכו, נתתי לעצמי לבכות. זה היה בכי ריק כזה, כמו כל הבכי שהצלחתי להוציא מעצמי בחודשיים האחרונים, מים מלוחים בטפטוף איטי ולא משכנע שלא ברור מה תכליתם. נתתי לזה להיות איך שזה, גם ככה כלום לא שינה לי מאז הבשורה.

הזדקפתי בכיסא וניסיתי לקחת נשימה עמוקה. בחודשים האחרונים כמעין אקט שחוק ופתטי של ניסיון הגעה לקתרזיס, הגזמתי במיוחד עם הסיגריות והג׳וינטים, וכך יצא שנשימות עמוקות לא היו עניין של מה בכך עבורי.

הכנסתי את המפתח לסוויץ׳ והנעתי.

קובי, ברגע ששמע את צליל התנעת המנוע והרגיש את רטיטות הרכב, עשה את הסיבוב הטקסי על הכיסא, התיישב במקומו והניח את הראש המגושם שלו בחיקי. הכנסתי לדרייב והתחלנו לנסוע.

הסתכלתי במראה האחורית כשיצאנו מהחניה והספקתי עוד לראות את שער הפלסטיק הלבן עם השלט ״משפחת וקנין״ שהצליח להיתלות בקושי משני מסמרים חלודים. הוא היה אמור ליפול כבר ממזמן.

״לכאן אנחנו יותר לא חוזרים״ מלמלתי לקובי. לקחתי את ההסכמה שבשתיקה בחיוך והתרחקנו משם בלווי מקהלת הקרטועים של הגרוטאה שלנו.

#

היציאה מראשון לציון הייתה פקוקה מהרגיל, אפילו ביחס ליום חמישי אחר הצהריים. זה דווקא היה טוב הפעם, זה נתן לי זמן לחשוב עם עצמי ולעכל.

אמרו לי שבגיל 40 אני אחווה את משבר אמצע החיים. כשזה לא קרה, הוקל לי מאוד, אפילו צחקתי על האפשרות להיות מדוכא. בגיל 43, לאחר הבשורה על קובי, זה תפס גם אותי. ״אתה יכול לברוח, אבל אתה לא יכול להתחבא״. שמעתי את זה ביותר מדי סרטים בשביל לא להיות אדיש למשפט הזה, אבל הוא תיאר את החיים שלנו באופן מדויק מדי.

ידעתי כבר לאן אני נוסע, לאותו המקום שאליו אני תמיד נוסע כשהעולם נהיה יותר מדי. לים כמובן. אבל לא סתם לים, לחוף הלא מוכרז, הסודי. זה החוף השקט והפרטי שלנו.

זה כבר ודאי קרוב לשש או שבע שנים שאנחנו נוסעים אל החוף הזה. מעולם לא פגשנו בו נפש חיה. לא אחת. הייתי מספר לכם איפה הוא נמצא, אבל אני לא מוכן לקחת את הסיכון שמישהו יחליט להיות הרפתקן ולנסות למצוא אותו בעצמו.

לסברת האוזן, אגיד שהוא נמצא דרומית לתל אביב, צפונית לפלמחים. וזהו, אני לא יכול לנדב יותר מידע מזה.

עם קובי לצידי, בקבוק מים שני ליטר ישן וחמים שמצאתי מתחת למושב ואף לא דבר אחד נוסף, החניתי את הרכב על יד הדיונה שהייתה הנקודה הכי קרובה אליה ניתן היה להגיע, והתחלנו ללכת לכיוון המים. השעה הייתה איפשהו בשעות אחר הצהריים, באזור חמש וחצי, אולי שש. דמדומים ראשונים החלו להופיע בקו הרקיע.

נתתי שריקה קטנה לקובי שהשתרך מאחורה. בעבר, כשהוא עוד היה צעיר יחסית, לא יכולתי לתת לו לחמוק לי משדה הראייה. קובי הוא רועה גרמני, קיבלתי אותו מתנה מחבר נָגַד ותיק שמשרת ביחידת עוקץ של הכלבים. הם דנו אותו כ״לא כשיר לשירות״. לא היה לי ברור על מה פסלו אותו כי בכל טיול ובכל גיחה החוצה מהבית, קובי היה פשוט בלתי ניתן לעצירה. כדי למנוע ממנו ללכת לכל המקומות שאליהם רצה ללכת בטיולים שלנו, הייתי מוכרח לגייס את כל הכוחות שלי ולעמוד איתן אל מול המשיכות העקשניות.

בסוף, אחרי חודשים ארוכים של מלחמת התשה, קובי למד לכבד אותי. משם מהר מאוד בנינו משהו מיוחד. אני אוהב את הכלב הזה כמו שלא אהבתי אף אחד מימיי.

הוא עבר איתי גירושים, קרוב לעשר עבודות אני מניח, שני ניסיונות לשוד בתקופה שגרנו בלוד, טיולי ג׳יפים במדבר והרשימה עוד ארוכה.

מעבר לכל זה, קובי עבר איתי שנים של בדידות. כלומר, בזכות קובי אני הצלחתי לעבור את השנים האלו של בדידות. בזכות קובי, השנים האלו לא היו בודדות כפי שיכלו להיות בלעדיו.

העיניים החומות הטובות, האוזניים המגושמות שאחת מהן תמיד הייתה למטה בעוד שהשנייה מחפה עליה ונמצאת למעלה, האנרגיות הטהורות, כל אלו היו לי למשענת. קובי היה הסלע שלי. הוא היה כל חיי.

לפני חודשיים, כשהווטרינר אמר לי באגביות במבואה לחדר הניתוחים במרפאה הארורה הזו בבת ים, ההיא שלפי גוגל הייתה בין הזולות באזור גוש דן, שקובי סובל מאוד, שהוא סובל כבר תקופה, ושהגידול שיש לו בבטן אלים במיוחד וכנראה לא יאפשר לו לאכול אוכל מוצק בכלל, הרגשתי שאני עומד להתעלף.

קובי ישב שם על שולחן הנירוסטה האפור שהוצב באופן מלחיץ ממש במרכז החדר. הוא הסתכל עלי במבט התמים והיפה שלו. כששמע אותי בוכה, הוא היטה את הראש שלו הצידה כמו שנהג לעשות כשהיה גור. הוא ניסה להבין מה קורה.

אבל לא היה לי לב לבשר לו.

הווטרינר צעק לעברי כמה דברים כשהרמתי את קובי על הידיים ופנינו לכיוון הרכב. משהו משהו משהו ו״חוסר אחריות״.... משהו משהו משהו ו״אתה אידיוט״ אני לא סגור על זה, כל היום ההוא מעורפל לי בזיכרון.

#

השמרפאף היה לי בכיס יחד עם המצית. כשצלחנו את המעבר בדיונה והים נגלה לפנינו כמו שמסיטים את הווילונות עבור השחקנים בהצגה, זה היה רגע האושר שלנו. בוהים בים הפרוש לרווחה לפנינו, רוח חזקה מכה בפנינו, אדם וחברו הטוב ביותר. בדרך כלל זה אני ואתה נגד העולם. עכשיו זה אני ואתה. אין עולם. התכופפתי לעברו ונתתי לו שני ליטופים קטנים, הוא הסתכל עלי בחיוך המוכר שלו, עם הלשון הארוכה בחוץ.

״שנתקדם מותק?״ שאלתי. שתי נביחות קטנות, והמשכנו ללכת. אני לא חושב שאי פעם דיברתי אליו והוא לא ענה לי בחזרה.

מכוחו של ההרגל חיפשתי ישר מקל לזרוק עבורו. לקח לי בערך דקה למצוא אחד מתאים. לקח לי זריקה אחת כדי להיזכר שקובי כבר לא מסוגל לרוץ אחרי מקלות. זה הציף לי את העיניים במלח בפעם המי יודע כמה, אבל לא מספיק בשביל שהטיפה תרד.

זה היה יום מיוחד בשבילנו ולא רציתי להעכיר את האווירה. בשביל קובי, לראות את המקל ביד שלי היה מספיק, מיד זה גרם לזנב העייף לקשקש, לעיניים הזקנות להתכווץ מחיוך.

״אתה כלב טוב קובי. אתה הכלב הכי טוב שיכולתי לבקש, אתה יודע את זה?״ הוא החזיר בוואף וואף, רק כדי שאדע שהוא אכן הבין.

כשהגענו לקו המים, קובי עשה שני צעדים לאחור וקרס אל החול. זה לא יכול היה להיות יותר ממאתיים, מאתיים חמישים מטרים מהרכב אל המים, אבל עבורו זה בוודאי הרגיש כמו חצי מרתון. הסתובבתי לכיוונו וראיתי כמה קשה לו, האף היבש מכניס אוויר במהירות, הבטן המכוסה למחצה בפרווה מתוך הנשירה הטבעית והלא טבעית עולה ויורדת.

התיישבתי לצידו והנחתי עליו את היד. הרגשתי את קצב הלב החריג שלו. דמעה אחת כבר ירדה והרגשתי את מסלולה הישיר אל הפה.

״איך אני שמח שבאנו.״ אמרתי לו, ״תראה מה זה. כמה שנים כבר שאנחנו באים לפה? תראה איזה יופי. ימינה, שמאלה, אין אף אחד. זה שלנו קובי. כל זה שלנו״.

הוא הוציאה יללה עדינה לאות אישור ששמע. חייכתי לעצמי.

אם הייתי רוצה שיחיה לנצח, כל מה שהייתי צריך לעשות זה רק לא להפסיק לדבר אליו. הכלב לא מסוגל להשאיר אותי באוויר, בחיי.

עם המקל בידי השמאלית, והראש המגושם של קובי מתחת לכף ידי הימנית, נשכבתי לאחור. החול עוד היה חמים מהשמש של היום. מעולם לא אהבתי להתלכלך במיוחד אבל כשאני בים, ובטח כשאני בים עם קובי שלי, זה לא רלוונטי.

פעם, כשקובי עוד היה צעיר יחסית, היינו חוזרים מהים כמו חיילים אחרי מלחמה, כמו שני ילדים ששיחקו בבוץ אחרי הגשם הראשון. הוא היה נכנס לטירוף ברגע שהיה רואה את קו המים, בשנייה שהיה מריח את המלח ושומע את הגלים. הוא היה פותח בספרינט אולימפי אל הים, כשאני דולק בעקבותיו. כמובן שתמיד הפסדתי.

פרץ הנוסטלגיה עשה את שלו, ולפני שהספקתי לשים לב כבר כל הפנים שלי היו רטובות ומלוחות. משכתי באף בעדינות כדי שקובי לא ישים לב וייאלץ לגייס מאמצים כדי להקים את עצמו ולבדוק מה שלומי. זה לא עבד לי. ברגע ששמע את הנזלת, בקושי ובקולות עדינים של כאב, הוא התיישב במקומו והפנה אלי את העיניים הטהורות שלו.

אני לא חושב שהסתכלתי ליותר מדי כלבים ככה בעיניים, אבל אני בטוח שהעיניים של קובי שלי היו מיוחדות. מעבר לצבע הנעים שלהן, מין חום דבש מלטף כזה, היה בהן עולם שלם של צורות, פרטים ולעתים זה הרגיש כמו ציורים של ממש.

לא יכולתי שלא לחייך אליו בחזרה. הוא התקרב אל פני, נתן לי מספר ליקוקים ללחי, קרס בחזרה למנח של שכיבה והוציא אנחת רווחה גדולה.

הוצאתי את הג׳וינט והמצית מהכיס, והדלקתי את השאכטה. שאפתי עמוק עמוק, יותר עמוק מהרגיל. היום זה יום מיוחד, לא סתם עוד יום.

הרגשתי שהגיע הזמן, אבל לא הייתי מסוגל. ״עד סוף הג׳וינט״ מלמלתי בשקט. קובי לא שמע, ולכן לא החזיר תשובה הפעם.

לקחתי שאיפה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. השמיים הלכו ונהיו קודרים מרגע לרגע. זו הייתה השקיעה הכי מהירה שחוויתי מעולם.

״עד סוף השקיעה״ מלמלתי לעצמי כל כך בשקט שאפילו אני בקושי הצלחתי לשמוע. נדמה היה לי שקובי כבר נרדם. קצב הנשימות שלו האט משמעותית, ומהצד הצלחתי לראות את העיניים שלו מתעוותות וקופצות. הלוואי שהייתי יכול להיכנס לראש שלו כשחלם, אני בטוח שהיו לו את החלומות הכי מעניינים שיכולים להיות לכלב.

באיטיות ובחוסר רצון משתק כמעט, נעמדתי. הייתה לי סחרחורת ורק רציתי ליפול בחזרה אל החול. שאריות אחרונות של אור עוד נראו ברקיע, האוויר היה כבר קריר, אוויר של לילה. הים היה שקט. בכל כיוון אליו הסתכלתי לא הצלחתי למצוא גל אחד, המים בקושי הצליחו לעלות אל החוף. הבטתי מטה אל קובי, שבחוסר חינניות קסום היה שרוע כמו המלאך שהוא תמיד היה. לא משנה כמה דיברנו בכל השנים האלו, מעולם לא הצלחתי להסביר לו באמת עד כמה הוא היה משמעותי עבורי.

לקחתי שאכטה נוספת מהג׳וינט שכבר היה ממש על ערש דווי. הדמעות שוב הציפו אותי וידעתי שאני לא יכול למשוך באף ובטח שלא להתפרק כמו שאני צריך.

התכופפתי בעדינות על הברכיים והסתכלתי עליו לרגע מקרוב.

לקחתי את המקל והנחתי אותו על יד קובי שלי כך שהיה בדיוק אל מול העיניים שלו, על יד הפה והלשון שהייתה מוטלת על החול.

והלכתי.