אוטובוס

הוא נסע על דרך מנחם בגין, לכיוון דרום. תחנת החשמונאים הייתה במראה האחורית, ההבאה הייתה צריכה להיות בנחמני.

הוא היה אמור לעצור בנחמני.

״התחנה הבאה: דרך מנחם בגין - נחמני.״

הוא לחץ על הכפתור. הכפתור הזה שאז לפני תשע שנים כאשר אוטובוס האקורדיון רק יצא מהמפעל, עוד היה בצבע ירוק. הכפתור הזה שאולי בהתחלה היה לו שימוש אחר, אבל בעידן הטכנולוגיה האינסופית של היום משמש כמעין כפתור בקרה, כפתור ריגול אפשר לקרוא לו, עבור מי שנמצא במרכזי השליטה. זה הכפתור של כל האלו שיושבים במשרדים שלהם, אלו שמסתכלים עליו, על כולם. כפיונים קטנים במפת המדינה המיניאטורית שלהם, מזיזים בני אדם ימינה ושמאלה כרצונם.

עכשיו ממש היה הרגע בו הוא היה צריך להתחיל להאט, בעוד חמישה מטרים הוא הולך לעבור את ספסל ההמתנה. בעוד כמה שניות קו 521 הולך לעבור את מקבץ האנשים המבולבלים שעומדים על שפת המדרכה, מביטים באוטובוס הריק למחצה שמשום מה לא עוצר בקורדינטת הזמן-מרחב בה הוחלט, לא על ידו, שבה הוא צריך לעצור.

ברגע שהוא פסח על התחנה ההיא, כבר לא היה שום סיכוי לעצור אותו.

״סליחה...״ קול נשמע קורא מאחורי האוטובוס.

״סליחה נהג.״ הקול קרא שוב.

הוא מעולם לא הבין מאיפה לאיפה כל האנשים האלו נוסעים. תל אביב היא עיר גדולה, אין בכך ספק. היא לא עיר גדולה באמת, היא עיר עמוסה. מאוד.

בועז אהב רשימות. הוא אהב מספרים וחישובים. במקרה הזה החשבון היה פשוט במיוחד – האוטובוס הכיל שישים נוסעים בתפוסה מקסימאלית, רק שהמונח ׳תפוסה מקסימאלית׳ היה תיאורטי לחלוטין עבור חברת האוטובוסים, שכן ההנחיה לא להעלות נוסעים נוספים אחרי מספר מסוים לא הייתה קיימת. ״אם נתפוס אתכם מדלגים על תחנות, לא מעניין אותי מאיזו סיבה – זה קנס מידי ואוטומטי של 500 שקל. הבנתם?״

זה המשפט היחיד שבועז זכר מהכשרת הנהגים שעבר אז. כמה שנים עברו? הוא ידע בדיוק. שש עשרה שנים, ארבעה חודשים. פלוס עשרים ימים.

״נהג!״ הקול היה ממש לימינו, פחות מחצי מטר מאחוריו.

לא.

שבעה עשר ימים.

״למה לא עצרת בנחמני?!״

מספר הנוסעים הממוצע בקו 521 לא היה שישים כמובן. היו את שעות הערב הרגועות יותר, שעות הלילה בהן תכיפות האוטובוסים הייתה נמוכה משמעותית מזו של הצהריים. היו את ימי שבת, ימי חג.

שביתות מדי פעם בפעם.

ולאחר שלקח בחשבון את כלל המשתנים, את כל החריגות והגורמים – בועז הגיע למספר.

קו 521 מסיע, ביום ממוצע, קרוב לאלף נוסעים. ביום אחד. אלף אנשים. אלף ראשים, אלף סיפורים, אלף לבבות, אלפיים ידיים, אלפיים רגליים. בהנחה שכולם רגילים. והם כולם, ללא יוצא מן הכלל, רגילים. גם אלו חסרי הגפיים.

אלו מספרים דמיוניים, ואפילו שהיה מתמטיקאי בליבו, ואפילו שחישובים ואומדנים מדויקים היו כטבע שני עבורו, בועז פקפק בעצמו. זה לא יכול להיות הוא חשב.

זה פשוט יותר מדי.

״מה השם שלך בבקשה. אני רוצה להגיש תלונה רשמית לחברת האוטובוסים.״

אז הוא עשה את החישוב מחדש. והגיע אל אותו המספר.

״התחנה הבאה: מנחם בגין - מקווה ישראל״.

התחנה הייתה ריקה, אז לא היו אנשים לאכזב ברחוב. האוטובוס לעומת זאת החל לבעבע.

על פי מנהל קורס הכשרת נהגי האוטובוס, בועז כבר הצליח להגיע לקנס של אלף וחמש מאות שקלים, והיד עוד הייתה נטויה.

״תגיד לי אתה דפוק?! לחצתי על הכפתור. הייתה לך שם תחנה.״ קול נוסף נשמע הרחק מסוף האוטובוס. זה היה בחור צעיר, חייל. נראה לקראת סוף השירות על סמך השיער והזקן. בטח בדרכו הביתה. או אולי אל החברה שלו.

כל מטר שבועז עבר עם האוטובוס במהירות של כ80 קמ״ש, היה שווה לארבעה צעדים לפחות שהחייל הנחוש לקח לכיוונו.

״הלו. מה אתה סתום. לא ראית שלחצו על הכפתור.״

בניסיון להתקרב אל בועז, החייל מחץ את הגברת הזועפת. האישה המבוגרת צקצקה בלשונה וניסתה לשמור על איפוק. בועז העיף שני מבטים במראה. לא בשביל להסתכל עליהם, הוא בדיוק פנה שמאלה מרחוב העלייה אל לוינסקי, והדרך היחידה להצליח לצפות בשקיעה הייתה דרך המראה האחורית.

בין גושי בניינים, חלונות האוטובוס המלוכלכים, הוילונות המעופשים, הוא הצליח לתפוס קרן אור אחת. לא מעבר. זה הספיק לו לבינתיים. לפעמים זה כל מה שצריך כדי לשמור על שפיות. קרן אור. אחת לפחות, זה הכול.

״מה אתה חירש יבן של זונה.״ החייל סינן תוך שנתן דפיקה על יריעת הזכוכית-פלסטיק שחצצה ביניהם.

״אין צורך בשפה כזו בחור צעיר. אתה מגזים!״ הזקנה תפסה את תפקיד הסנגורית.

החייל הוריד את ידו והפנה את כל תשומת ליבו אליה.

ורגע לפני שהכול התפוצץ, ממש שניה אחת לפני שתקרת הזכוכית השקופה שמפרידה בין האדם המתורבת לחיה אחוזת דיבוק נפרץ, רגע לפני שהחייל היה דוחף את הזקנה ויוצר בכך תקרית צבאית-אזרחית פנים-מדינית מרעישה, בועז הנהג בלם. חזק.

החייל היה בעל מרכז כבידה נמוך ושרירים צעירים, ולכן הצליח לשמור על עצמו מנפילה. הזקנה לעומת זאת, לא הצטיינה באף אחד מן ההיבטים האלו, ובנוסף על כך אפקט ההפתעה היה עבורה הרסני עוד יותר, זמן התגובה שלה לא היה מהחדים שהיו באוטובוס. וכך היא התרסקה בגסות. קודם כל פגע גופה הקטן והמכופף בלוח המכוונים, וממנו החליק אל רצפת הסיליקון המלוכלכת.

״והדרת פני זקן״ היה דבוק בבירור על יד כל מושב ומושב. אף אחד מאנשי האוטובוס לא התרומם בכדי לעזור לזקנה לחזור אל רגליה. גם לא החייל גס הרוח. וגם בועז לא התרגש. הוא עצר רק לרגע, רק על מנת לתת לכלב משוטט לחצות את הכביש. אחרי מעל לעשרים שנים בכבישי ישראל, ועל אחת כמה וכמה בכבישי עיר סואנת וחסרת התחשבות כמו תל אביב, בועז למד לזהות ממרחקים מי עלול לחצות לו את נתיב הנסיעה. הוא מעולם לא יכול היה לעכל את המחשבה של פגיעה ביצור חסר ישע, והכלב בהחלט ענה על הקריטריון הזה. וזה לא שינה עבורו אם הוא לא טרח להסתובב ולהכיר בבועז ובמעשה החסד הקטן שעשה עבורו.

אין הרבה כלבים של הרחוב בתל אביב. חתולים לעומת זאת יש יותר ממה שניתן לספור.

הזקנה התיישבה במקומה, על הרצפה השחורה. בועז היה נהג שקול ומנוסה, היא הייתה בטוחה שם, וכך היא גם הרגישה. או שמא היה זה זעזוע המוח העדין שחטפה שגרם לה לשבת ברוגע.

״מה... את בסדר?״ החייל היה גבר צעיר שמעולם לא דיבר על רגשות. אבל לא תמיד צריך לדבר על רגשות כדי להביע אותם. הוא התיישב לצידה, ולא דיבר. וכל יושבי האוטובוס ישבו שם לצידם. ברוח לפחות. הסיר המבעבע עבר את נקודת הרתיחה, ונסוג בחזרה אל טמפרטורות נסבלות. ובאותו הרגע בועז הגביר את חוזק המזגן מדרגה שלוש אל דרגה ארבע, כך שגם אלו שבשורות האחרונות יצליחו לקבל מעט אוויר.

רחוב לוינסקי שינה את שמו אל רחוב ההגנה, ואף על פי שבועז כבר ממזמן לא היה בכיוון הנסיעה בו היה אמור להיות, הוא היה הפוך מכך לחלוטין, כרוז התחנות המשיך לקרוא בשמן של התחנות הבאות, לא מפספס אף לא אחת. כאשר פנו אל רחוב יגאל אלון, הכרוז קרא ״דרך יפו״ וכאשר בועז סובב את ההגה שמאלה אל רחוב וינגייט, על יד היכל מנורה מבטחים אולמה הביתי של קבוצת הכדורסל ׳מכבי תל אביב׳, הכרוז הכריז בביטחון ״רחוב אילת״. אנשי האוטובוס צחקקו בכל פעם שקולו נשמע, ולמרות שבועז לא היה שותף להומור שלהם, הוא יכול היה להבין אותם.

צהלות של אוהדים וצליל דפיקות תופים נשמע מרחוק והאוטובוס החל להאט.

הוא לחץ על הכפתור. הכפתור הזה ששימש עבור פתיחה וסגירה של דלתות הפלסטיק האוטומטיות. הכפתור שבוודאי בעבר, לפי כעשור כאשר אוטובוס האקורדיון רק יצא ממפעל האוטובוסים, בוודאי היה כתום, או אדום או משהו בגוון הזה.

אבל אף אחד לא התרומם. לא הזקנה מהרצפה, לא החייל שהיה לצידה, ולא חמישים ושמונה האנשים הנוספים שהיו ישובים לאורך האוטובוס. אז גם בועז נשאר לשבת.

אוהדים לבושים בצהוב חלפו על פני האוטובוס העומד. הרכב הפיק יותר רעש כאשר עמד במקומו מאשר כשנסע במהירות בה בקושי היה מסוגל להחזיק מעמד מבלי להתפרק. הכלי הזה בילה יותר זמן בנסיעה מאשר במנוחה, הוא לא הרגיש בנוח שלא לעבוד. ואולי למפעילים של חברת האוטובוס יש כפתור שליטה מרחוק, שדרכו הם יכולים לפוצץ את הרכב, או לפחות לגרום לו לחזור אל חניון כזה או אחר.

ורגע לפני שבועז סובב את המפתח על מנת לכבות את האוטובוס, קול הכרוז נשמע וקרא:

״התחנה הבאה: תחנה המרכזית הישנה. תחנה אחרונה.״

רטט האוטובוס נפסק, ובועז נעמד. הוא הוריד מעצמו את תג השם שענד על חולצתו ועטף סביב צווארו את צעיף הקבוצה אותה אהב מילדות, מהסיבה הפשוטה שאביו אהב אותה. בועז יצא מתא הנהג, חלף על פני הזקנה הישובה, עבר על יד החייל השפוף, והחל לעשות את דרכו אל תוך האולם.

קו 521 היה הרחק מהיעד, וזה היה בסדר גמור.