״דויד ואני״, הספר - קטע לדוגמא

תפסו אותי אם תצליחו

יש משהו יפהפה ברִיק, בשממה החצי־מדברית הזו שהיא כלום. הלילה עזר להפוך את הכלום הזה לכלום עוד יותר. לא היה אפשר לראות יותר ממאה מטרים קדימה לכל כיוון. הרוח ייצרה צליל שונה, יותר שלֵו, יותר רגוע. ריק כזה. כשנשבה, היא לא נתקלה באף דבר, והוואקום שנוצר בכל המרחב העצום שנקרא דימונה מילא לי את חלל האוזניים. לא היה דבר חוץ מזה ומהחושך שבתוכו צעדתי.

חופשי ומוגבל ביכולת התנועה ללא רכב, התחלתי ללכת. לאן, לא באמת ידעתי. להמשיך דרומה לא היה אופציה ריאלית. אפילו בלי להיות מורה לגיאוגרפיה ידעתי שכל מה שאפשר למצוא דרומה מדימונה לאורך קילומטרים רבים זה רק אבנים, חול וכור גרעיני. אז הכיוון הכללי היה חזרה אל העיר שממנה ניסיתי לברוח.

הלילה היה קר, והאדרנלין המועט שזרם לי בגוף בעקבות השריפה של הרכב התפוגג אחרי שתי דקות. בכנות, זה אפילו לא ריגש אותי האירוע. הוא קרה וחלף כל כך מהר. גם הסיכון שבתפיסה בכלל לא הפחיד אותי. הלכתי חסר מחשבה אל עבר האורות הרחוקים של דימונה. ניסיתי לחשב כמה זמן תיקח לי ההליכה חזרה, אבל הבנתי שבכל אופן שם איאלץ להעביר את הלילה, הרי דימונה היא לא תל אביב, שם כנראה אין קווי לילה. העדפתי את ההליכה על כביש מהיר ושומם מאשר ישיבה חסרת מעש באיזה רחוב אקראי בעיר, או גרוע מכך, בתחנת הדלק.

לינק לאתר עברית לרכישה