תחנה מרכזית

ראיתי אותה כשלא התכוונתי. זה היה בדרך שלי בחזרה מהביוב שנקרא תחנה מרכזית. היא הייתה שם על יד. כשהסתכלתי עליה, מהר הורדתי את המבט, מין אינסטינקט כזה, משהו בלתי נשלט. זה ידוע הרי שאסור ליצור קשר עין. אבל מצד שני, איך אפשר ליצור חיבור מבלי להצליב מבטים? העדפתי שלא להתעמק בזה, היא בעולם שלה, אני בשלי, ככה זה, זה המצב, וככה הוא הולך להישאר.

ואז היא דיברה.

״מאמי שלי.״ היא קראה לטלפון, ״כן מאמוש. אני יודעת. יופי יופי. את יודעת כמה שזה עושה לי טוב בלב לשמוע אותך אומרת את זה.״

זו יכלה להיות הבת שלה, אחותה הקטנה אולי. היא לא הייתה צעירה, אבל גם לא מבוגרת במיוחד. היא הייתה מהנשים האלו בנות השלושים וקצת, שהחיים לא היו עדינים איתן, ולכן הן נראות יותר לכיוון הארבעים. בגילאים האלו לכל שנה יש משמעות גדולה. בחיים לא הייתי אומר לה את זה, אם היינו מדברים.

״נכון נכון. ומה שלומו? כן? הוא עדיין נהנה שם?״ בחרתי לקרוא לה מירה. מירה התהלכה במעגלים בגן השעשועים הנטוש שעל יד המרכזית, העובדה ששני פנסי הרחוב שהופנו לכיוונו הבהבו לעתים לא הפכה אותו למתפקד. ואני התיישבתי בנונשלנטיות על הספסל שממול, וזה לא הפריע לי שעכברושים בגודל של כלבי פקינז הלכו כמה מטרים ממני, לא הפריע לי הריח של השתן, לא היה לי איכפת שהבניינים שסביבי נראו נטושים אבל הכילו יותר בני אדם ובעלי חיים מכל צפון תל אביב ביחד. לא היה לי אכפת משום דבר. הצעדים שלה היו ארוכים וחינניים. כשהייתה צעירה היא בוודאי הייתה ספורטאית.

מירה שלחה את ידה הימנית אל עבר השיער המקורזל שלה, והתחילה לשחק בו. זה הרבה זמן שהיא לא אמרה משהו בחזרה אל המכשיר, ותהיתי אם האדם שעל הקו בחר להמשיך בחייו ולנתק את השיחה. קיוויתי שלא. היא הוציאה מספר הנהונים של הסכמה, ואז גם צחקוק קטן. היא הייתה עם הגב אלי, אבל הקול הסגיר את זה שחייכה. חייכתי לעצמי בחזרה.

חשבתי שאולי היא סתם מצאה את עצמה כאן, אין סיכוי שבחורה כמוה יכולה להסתדר במרתפים של העיר, זה לא בטוח בשבילה. מאחוריה, על יד הנדנדות, הבחנתי בשני אריתראים שכובים על הרצפה, אחד נשען על שקית זבל מלאה בציוד, והשני על שום דבר. המרחק בינה לבינם העיד על היכרות כלשהי. אולי הם שומרים עליה, אולי הם ראו אותה באחד הימים והרגישו, כמוני, שזה מסוכן מדי עבורה, והחליטו לקחת עליה חסות. יכול להיות. בזמן שאני טיילתי בדמיונות, היא טיילה בגן השעשועים, צעד אחר צעד היא השלימה את העיגול המושלם שלה, משתי נדנדות הברזל החלודות, אל סולם העץ הרקוב, עוברת על יד המגלשה שבעבר הייתה אדומה, וחזרה אל הנדנדות. יכול להיות שפינת המשחקים הזו הייתה פעם מקום שנעים היה לשבת בו, יכול להיות שהורים וילדים קטנים העבירו פה בקרים של ימי שבת סתוויים. זה הרגיש לי יותר דמיוני מהשקר שסיפרתי לעצמי על מירה והחברים שלה.

״לא מאמוש. לא. את יודעת שזה לא אפשרי. די, זה קשה לי לשמוע אותך מדברת ככה.״ המילים שלה קטעו לי את חוט המחשבה והחזירו אותי אל המציאות. ״כן אני מבינה, אבל דיברנו על זה. אני לא מסוגלת.״ לא יכולתי להוריד ממנה את המבט. קצב ההליכה שלה הואץ משמעותית, הייתי מספיק קרוב בשביל לראות שחלק מהקרקפת חשופה, והיד הייתה רזה מדי. קיוויתי שיש לה מספיק אנרגיה בגוף עבור ההליכה המהירה הזו. לא הייתי בטוח בזה בכלל.

מירה המשיכה לסלסל את מעט השיערות שעוד נותרו על ראשה, והעיגול הדמיוני שסרטטה עם רגליה החל לקרוס אל תוך עצמו. היא כבר חצי רצה, קולות משונים דמויי יבבה יצאו ממנה. אני הייתי הבן אדם היחיד שהסתכל עליה, לאף אחד אחר זה לא נראה חריג או מעניין מספיק בשביל לפקוח את העיניים. ״די! אנחנו לא מדברות על זה שוב! אני לא יכולה לספר לך. את חייבת להבין.״ מעולם לא הייתי בן אדם שמתעניין בצרות של אחרים, אבל עכשיו הייתי מוכרח לדעת. ״אני במרכז כן. לא. כבר לא בבת ים.״.

הלב שלי דפק מהר, כאילו שניסה לעבוד גם עבור מירה והלב שלה, שבטח היה לא רחוק מהתשה מוחלטת. שמתי לב שאני תופס את הספסל בשתי הידיים, מנסה להיאחז בכל הכוח שלא ליפול. הנשימה שלי הייתה מבולגנת, התחרטתי על זה שבחרתי לעצור. מירה המשיכה לצעוק, העיגול שלה כבר מזמן נהיה לדפוס כאוטי שלא דמה לשום צורה גיאומטרית. המילים נהיו פחות ופחות קוהרנטיות, האנשים שמסביב היו יותר ויותר אדישים. רציתי לצרוח, רציתי לתפוס אותה חזק ולומר לה שתפסיק. הבחורה שמהצד השני של קו הטלפון בוודאי בכתה עכשיו. אם היא אהבה את מירה, היא בטוח בכתה.

אבל מירה רק הגבירה, הדציבלים התחזקו, הריצה מהירה יותר, הבכי עמוק יותר. משהו היה חייב לקרות.

ואז היא עצרה. פשוט ככה. אומרים שמכוניות ספורט יכולות להאיץ מאפס למאה בשלוש שניות, אף אחד מעולם לא דיבר על בלימה. מהצד זה היה נראה סוריאליסטי. את הצעדים המהירים היא אומנם הצליחה לחדול בשניה, אבל שאר הכאוס שייצרה לא נעצר בכזו קלות. מירה הייתה עם הפנים לכיווני, ומהזווית הזו יכולתי לראות שהחזה שלה עולה ויורד במהירות, שהשפתיים שלה רועדות, יכולתי לראות את שובל הריר שיצא לה מהפה. היא נראתה כמו חיה פצועה, פצועה ומבוהלת.

היא הורידה את ידה השמאלית מהאוזן. טלפון לא היה שם. מירה הרימה את המבט מהרצפה המלוכלכת והסתכלה עלי. היא תפסה אותי. המבטים שלנו הצטלבו, יצרנו קשר עין.

זה היה על יד התחנה המרכזית, המקום המסריח ביותר בתל אביב.

״אדוני. אדוני תביא לי כסף. יש לך כמה שקלים״ היא אמרה תוך שהתחילה לצעוד לעברי. ואני נמלאתי בחרדה. ״אדוני רק כמה שקלים. אני רק צריכה כמה שקלים.״ הגב שלה היה שפוף ומבעד לחיוך המשונה שלה ראיתי שיש לה יותר שיניים חסרות מקיימות.

״לא אין לי כלום״ מלמלתי, הידיים התחילו למשש את הספסל עליו הייתי אסיר בחיפוש אחרי משהו שיעזור לי להגן על עצמי.

״כמה שקלים. אני ממש צריכה״. כל צעד שלקחה צמצם את המרחק בינינו והגדיל את תחושת הפחד שלי. רציתי לעצום עיניים ולהיעלם. רציתי לברוח.

״אדוני״ הרגשתי יד צנומה נוגעת לי בכתף וריח מעלה בחילה של ריקבון נכנס לי אל תוך הגוף.

דחפתי אותה ממני הכי חזק שיכולתי.

היא נפלה אל הרצפה בעדינות, כמו דף נייר שמשליכים מגג של בניין. היא הייתה קלה מדי בשביל להתרסק בחוזקה.

ההומלסית הסתכלה לי ישר אל תוך העיניים, ״אני מצטערת מאמוש. מעולם לא רציתי שתראה אותי ככה. ביקשתי ממך לא לבוא.״