פנינה

פנינה חסרת מנוחה. רק פתחתי את השער של החצר ופנינה לא רגועה. הצעד הראשון על שביל האבנים הלא סדורות טרם נעשה, ופנינה כבר צועדת הלוך ושוב, הלוך ושוב, מול דלת הכניסה אל הבית. היא הרגישה שאני מגיע, אף אחד לא היה צריך להגיד לה. ככה היא פנינה, כאילו יש לה חוש שישי, חוש קדמוני.

אני מתקדם באיטיות, ספק הולך אליה ספק אל דלת הבית. עדיין לא החלטתי עם מה אני מסוגל להתמודד קודם. פנינה כבר מבוגרת, היא כבר לא משחקת משחקים. השלב הזה היה ונגמר כל כך מזמן שייתכן שהוא אפילו אינו זיכרון שאפשר לשלוף, ייתכן שהוא כאילו לא קרה. פנינה מסתכלת לי ישר בעיניים, מבט שלא מצריך יותר מדי מילים, והפשר שלו אינו משתמע לשתי פנים – מה לקח לך כל כך הרבה זמן? אני מהנהן בחיפזון הנהון משונה כזה שמסגיר את הבושה, העצב וחוסר האונים, שבעבר היו כל כך לא אופייניים לי. אבל היום, היום הם חרוטים לי על המצח ואי אפשר להצניע אותם.

המפתח האדום. אני מנסה להיזכר איפה הוא אמור להיות בכלל, כל כך הרבה זמן שלא נזקקתי לו והנה עכשיו זה הדבר היחיד שאני צריך לשלוף מהתיק המפוצץ שלי. כל מה שנמצא בין יד ימין למפתח הקטן הארור נדמה שהוא מיותר עכשיו. אני מגשש בין מחשב נייד, מחברת כתיבה, ארנק, מטען וקופסת אוכל. כמה שטויות בן אדם סוחב על הגב שלו בכל יום. בסוף היד שלי נתקלת בחפץ קטן שבראשו דסקית פלסטיק, הללויה! המפתח נמצא. עכשיו כשהוא אצלי ביד אפשר לחכות רגע, הרי זה שמצאת מפתח לא אומר שהדלת מוכרחה להיפתח מיד.

אני מניח את התיק ונעמד מול הדלת. משתדל לעמוד זקוף וחזק, תהיה רגע גבר, תהיה גבר רק לרגע. כבר יומיים שאני לא מצליח לעמוד זקוף. והנה אני מצליח להישיר מבט, או ככה לפחות נדמה לי. העיניים נמצאות בדיוק בגובה של השלט הקטן הכחול שמכריז "משפחת אזולאי". נראה לי שלא שמתי לב אליו מעולם. נדמה שמישהו הגיע כמה דקות לפני ותלה אותו רק בשביל הרגע הזה, כדי לשלוח אלי חץ קטן, לראות אם זה מה שהלב הכואב שלי צריך כדי לדמם כמו שהוא מבקש כבר יותר מדי זמן. אבל הכל בסדר, אפילו תחילתה של הלחות המורגשת בעין שמאל לא מספיקה להתפתח לכדי דמעה של ממש, והמשיכה הזריזה באף מסכמת את העניין. אני מכניס את המפתח לחור המנעול.

הצירים לא נעים חלק כמו שהיו אמורים על פי הזיכרון העמום שלי. בכל זאת, כבר שנים שלא נכנסתי אל הבית הזה כבעליו. לרוב קדמה לכניסתי דפיקה של זר שחוזר לבקר, שלאחריה הגיעו מיד קריאת ה"רגע, אני באה", שתי טפיחות צעדים מעט מגושמות על הפרקט הישן, ואז עוד "רגע רגע אני פותחת" ממש מעבר לדלת, צליל של מפתח מסובב צירים ואז נגלית דמותה המחייכת בידיים פרושות לרווחה. קאט. זה לא טוב להיות בעל מחשבה אסוציאטיבית כזאת כל הזמן, תתרכז בכאן ובעכשיו.

לא בטוח כמה זמן אני בתוך הראש של עצמי אבל כשאני חוזר להווה אני רואה שאף אחד לא חיכה לי, פנינה כבר בתוך הבית, ואני... אני עדיין עם יד ימין על הידית. נשימה עמוקה שאמורה להכין למערבולת הרגשות, נשימה שלא תעזור במאומה, אני יודע את זה. שני צעדים, חצי סיבוב כדי לסגור את הצוהר אל העולם שבחוץ, שם עוד אפשר למצוא קצת היגיון, והנה הדלת נסגרת ואיתה כל זכר לאור.

הבית חשוך. חשוך מתמיד. התריסים היו בו סגורים מאז ומעולם, כבדרך קבע. אמא לא אהבה שהשכנים מסתכלים פנימה. גם כשחיה פה את חייה לא היית מוצא יותר מחלון אחד, ביום מואר ונעים, אולי שניים, פתוחים לרווחה. אני עוצר רגע כדי להסתכל סביב, הכל נראה אותו הדבר. בסך הכל אמא הייתה אישה מסודרת, ולא ציפיתי למצוא שום דבר מזעזע, אבל איך הבית הזה יכול לעמוד דום ולהיראות כתמול שלשום כאשר כל העולם התהפך ב-180 מעלות וקרס אל תוך עצמו. פנינה פנתה ישר אל המטבח להתעסק בענייני האוכל, גם היא כאילו מתעלמת מן המובן מאליו: איפה הפטרונית של האחוזה?

אני סורק את הבית מא' ועד ת'. אני מסתכל על פינת האוכל, על הספה המרופטת והטלוויזיה שאפשר היה להחליף לפני כעשור, על ארונות המטבח העשויים פורמייקה זולה שאמא לא הספיקה לשדרג, על כורסת הקריאה הבלויה משימוש והספרייה האדירה שמאחוריה – הצצה קטנה אל המוח שמאחורי האישה. כל הזמן הזה הרגליים נותרות דבוקות לרצפה. הראש אומר לי להתקדם, תתחיל ממשהו, תוציא החוצה את הכיסאות, תפנה את הארונות במטבח, משהו. אבל באותו רגע אני מרגיש כמו אסטרונאוט בחלל העצום בריק אינסופי, ואני בטוח, לא, אני יודע, שכל צעד יכול להיות הרה אסון, שאני עלול להישאב לחור שחור שממנו לעולם לא אוכל להיחלץ.

אחרי כמה רגעים שאולי היו בעצם דקות וכנראה יותר מכך – אני מצליח להתקדם צעד אחד קדימה. שנייה לאחר מכן אני כבר מוצא את עצמי במנח אחר לחלוטין. הברכיים בין הידיים, צמודות למצח, הגב נשען על הדלת, שכל הזמן הזה נותרה איתנה מאחורי, והדמעות. הן מתפרצות החוצה כמו נחיל של זיכרונות שורפים. כל דמעה אוצרת בתוכה שנים של אהבה, של ילדות, של כעס, של פגיעות, של תלות, של אבדון ושל אושר וכל מה שאפשר למצוא ביניהם.

משהו נוגע לי ברגל. משהו פרוותי וחם ואוהב. זו פנינה, מייללת בחינניות כמנהגה. הייתי מזהה את היללה הזו בין להקה של מאה חתולים אני בטוח. היא מסתכלת עלי שוב, עמוק אל תוך הנשמה. לעין בלתי מזוינת נדמה שזה אותו מבט ששלחה אלי כשנכנסתי ועברתי בשער החצר, אבל אני רואה הבדל תהומי. בניגוד להרגלנו, אני לא מרים אותה על הידיים ולא מוחץ אותה עד שהיא תגיב בנשיכות בלתי רצוניות של אהבה וסימון מרחב אישי. במקום זה, אני מסתפק בהנחת יד על הראש הקטן והטוב שלה. פנינה פולטת גרגור קטן ומתיישבת בחיקי בעדינות. אני נשען אחורה ולוקח אוויר. מה ההבדל ביני לבי.ן אותו ילד שישב ממש כאן במשך שעות עם החתולה שלו? אני מרגיש כאילו עברו חיים שלמים מאז, אבל רק במשך אותו רגע אחד, אני חי אותם מחדש.