קותי

כאשר מלאו לי אחד עשר קיצים, אבא לקח אותי לחנות הטלפונים. ההיא שנמצאת מתחת לבאולינג, במתחם הקניות הישן. ההוא שקיים מאז שנולדתי. בטח מלפני. חיכיתי ליום הזה כל חיי, או לפחות מאז כיתה א׳ כשאחותי הגדולה קיבלה בירושה את טלפון ה ׳נוקיה׳ בצורת הבלטה מאמא.

נכנסנו לחנות הזעירה שלו. היא הייתה בצורת משולש, כאשר הבסיס נמצא איפה שהלקוחות, והקצה המחודד מאגף את המוכר. אפילו בתור ילד צעיר ונרגש היא הרגישה לי קטנטנה. דלת ההזזה מזכוכית שקופה הייתה כזו מכורח הנסיבות, שכן אף דלת בעלת צירים לא הייתה יכולה להתקיים שם, היא פשוט הייתה תופסת את מירב חלל החנות.

כאשר סגרנו את הדלת אחרינו, כדי שחלילה לא יחמוק האוויר הצונן שהצטבר לו שם, חשתי כי נכנסתי לסיטואציה שגדולה עלי בכמה מידות. היה שקט מתוח. זה הרגיש כמו סצנה ממערבון.

ככה זה במשא ומתן, מישהו צריך לשלוף ראשון, אבל צריך לדעת לעשות את זה בחוכמה.

״אתה תהיה בשקט כשאנחנו מגיעים לשם. הבנת תומר?״ אבא הנחה אותי עוד ברכב. הוא ראה את ההתרגשות על הפנים שלי, או אולי הקפיצות הבלתי רצוניות של כף הרגל על השטיח המלוכלך של הרכב הם שהסגירו זאת. הנהנתי בהתלהבות שסתרה בדיוק את התכלית שלשמה אבא אמר את שאמר. היה גבול לכמה שיכולתי להכיל את הרגשות שלי באותו היום.

הראשון שפצה את פיו היה קותי, אשר החיוך שעל פניו בישר על אופי המילים עוד לפני שנאמרו.

- ״חברים. איזה כיף שבאתם אלי. במה אני יכול לעזור היום?״ אבא שלי לא היה מוכן לשחק לו לתוך הידיים בכזו קלות. הוא בא עם טקטיקה מוכנה מראש.

- ״תקשיב. הילד רוצה טלפון. פעם ראשונה שאנחנו נותנים לו. עכשיו זה לא צריך להיות שום דבר מפואר, לא ההכי חדש ולא דור שלישי. אני לא באתי לכאן בשביל למשכן את הבית על סלולרי. מה יש לך להציע לי.״

כשאבא סיים, הרגשתי צורך להתנצל. אומרים שהפכים משלימים, אבל הניגוד הזה בין אבא שלי לבין קותי, שאפילו אחרי המילים החותכות נותר עומד זקוף מאחורי הדלפק עם חיוך גדול ועיניים טובות, דגדג לי במצפון. אבל אמרו לי להיות בשקט, כל דבר שאומר יכול להרוס לאבא את האסטרטגיה.

אז שתקתי.

- ״הכל מובן בועז ברור לי. אולי נדמה לך שזו חנות קטנה, אבל יש פה יותר ממה שנדמה לעין במבט ראשון. אני בטוח שיש לנו משהו בשביל הילד.״

הוא סיכם בתמציתיות שובבה ״אז ספר לי בחורצ׳יק, איך היית מדמיין את הטלפון הראשון שלך?״.

לא הכינו אותי לזה בתדריך. חשבתי שאסור לי לדבר, חשבתי שזה עסק שנעשה בין גברים. חנויות טלפונים זה ודאי לא מקום לילדים.

התחלתי לגמגם והראש שלי הסתחרר משפע האפשרויות. סמסונג, מוטורולה ואייפון, אולי טלפון כמו שיש לדין מהכיתה שלי, זה שההורים שלו הביאו לו מארצות הברית שנה שעברה והוא בכלל לא שמר עליו. בשבוע השני שהיה לו אותו, כבר נשבר לו המסך. יומיים לאחר מכן הוא הגיע עם מסך חדש.

כשחשבתי כבר שיש לי משהו ששווה לומר, אבא שם אותי במקומי.

- ״הוא יכול לדמיין מה שבא לו. כסף מדבר, וכמו שאמרתי, התקציב מוגבל. מאוד. הבטחתי לאמא שלו שאני כן אביא לו סמארטפון, משהו עם מסך מגע וכל זה, אבל לא מבין החדשים, ובינינו, זה גם לא חייב להיות איזו פירמה מוכרת.״

ניסיתי לשמור על פאסון, בחיי. מעולם לא אהבתי לבכות, בטח שלא מול אבא. אבל חיכיתי לרגע הזה יותר מדי זמן בשביל שהוא יהרוס לי אותו עכשיו, ממש על קו הסיום.

בצליעה מילולית מגושמת, עם טפטוף קל על הלחיים ובניסיון לשמור על שקט, ככה שרק אבא ישמע, אפילו שקותי היה במרחק של כ30 סנטימטרים מאיתנו - התחלתי לומר את שעל ליבי.

- ״אבא... אני יודע שאתה לא רוצה להוציא הרבה אבל ממש בא לי את הטלפון הזה של סמסונג. בדקתי גם לפני שיצאנו. הוא מלפני שנתיים, יש הרבה יותר חדשים ממנו. הוא לא עולה הרבה בטח וגם יש אותו לאמא של חבר שלי מהכיתה והיא אומרת ש....״ מעולם לא חשבתי שאצליח לסיים את מה שהיה לי לומר.

- ״זה לא הזמן תומר. הטלפון הזה הוא לא בשבילך.״

- ״אבל אבא... זה אפילו לא הטלפון. הוא מגיע עם עט כזה, שאתה יכול לכתוב איתו על המסך של הטלפון. זה הקטע הכי מגניב בו. אתה ממש יכול לצייר והכל, הוא מגיב לכל מה שאתה רוצה והאפשרויות לא נגמרות ואם רק...״

- ״תומר. תומר מספיק.״ הוא אמר באסרטיביות שאותה שמר רק לפעמים שבהם היינו מול אנשים. ״דיברנו על זה בבית, אני לא מוכן לפתוח את זה שוב. בטח לא כאן. אנחנו באנו בשביל למצוא לך טלפון שתוכל להתקשר לאמא להודיע לה שהגעת הביתה, לשלוח כמה הודעות לחברים שלך וזהו. אתה בן 11, אתה לא צריך יותר מזה״.

בנקודה הזו ידעתי שהפסדתי. כשאבא מדבר ככה, כל ניסיון נוסף לשנות את דעתו דומה לגריפת מים כנגד הגלים. השפלתי מבט וחיכיתי שנסיים עם זה. לא היה אכפת לי באותו הרגע שקותי ינצח את אבא במשא ומתן הטיפשי הזה עד כדי שלא יהיה לנו מה לאכול בערב.

הם המשיכו לדבר ביניהם, הוא מציע 400, וההוא אומר שאין סיכוי, אבא אומר שאנחנו נלך לחנות אחרת, וקותי מחייך ומוציא ממגירת הקסמים שלו עוד איזה פריט טכנולוגי עתיק.

וככה זה נמשך במשך מעל לחצי שעה, חצי שעה שבה המבט שלי לא זז משתי הבלטות האפורות עליהן עמדתי. לא הייתה שום סיבה להסתכל למעלה.

עד שצ׳פחה קטנה שקיבלתי על הכתף, סימנה לי שזהו זה – יש לנו עסקה.

הסתכלתי אל עבר אבא, שסימן לי עם המבט לכיוונו של קותי.

הוא החזיק בידיו מכשיר כזה שהיה כתוב עליו סוני, אבל הוא היה נראה כמו איזו איטרציה פנימית של החברה שמעולם לא הייתה אמורה לצאת אל השוק הרחב. הוא היה כבד, מגושם ומלא בשריטות. כשהוא הניח את הטלפון בידיי, לא ידעתי מה לומר.

אז אמרתי את התודה הזו שילדים אומרים כדי לצאת מידי חובה, אותה התודה שמגיעה ממשפחת ה״סליחה״ אחרי שדחפת ילד שמגיע לו ליפול.

אבא חייך אלי את החיוך המרוצה שלו. מעולם לא הצלחתי להבין איך העולם היה נראה מהעיניים שלו. לא היה לו סיכוי להבין אותי, גם אם היה רוצה.

- ״החיוך שלו שווה הכל תאמין לי יא קותי. יאללה נו, אז כמה אמרנו. 500 כן?״

- ״550 בועז. אתה יודע שסגרנו על 550.״

- ״בטח בטח. מכל הדיבורים האלה המספרים כבר התבלבלו לי. 550, ודאי.״

זה החוק הראשון במשא ומתן אצל אבא. זה לא נגמר עד שזה נגמר.

כל כך רציתי שנצא משם. אותה החנות המשולשת והקטנטנה, החנות שמוקמה לה מאיזשהי סיבה מתחת למתחם הבאולינג המתפורר, החנות בה בהיתי עשרות פעמים מבחוץ, מפנטז על היום בו ההורים שלי סוף סוף ייכנעו לתחנוניי ויעניקו לי טלפון.

גיל 11 זה לא הזמן בו חלומות אמורים להתנפץ. לא בצורה כזו.

אבא יצא ראשון. אני לא חושב שהוא אפילו לחץ לקותי את היד. אני נותרתי שם עוד רגע, לא מחוסר מוטיבציה לעזוב אלא כי הייתי עדיין עסוק בעיכול גודל האכזבה שהתרחשה במהירות מסחררת בחצי השעה שחלפה כהבזק אל מול עיניי.

המכשיר שבידיי הרגיש יותר כמו נטל מכל דבר אחר.

אבא הביט אחורה לכיווני, ״אתה בא או מה?״

״תן לו רגע בועז, הוא עוד מעכל את המתנה המיוחדת שקנית לו״, קותי חיפה עלי. פגשתי את העיניים שלו בעודו נשען מעבר לדלפק הזכוכית שהפריד בינינו. היה נראה שרצה לומר לי משהו.

אבא הנהן עם הראש ויצא מהחנות. מימדיה הזעירים כבר סגרו עליו, והוא היה צריך קצת אויר ולעשות שיחות לעבודה באייפון שלו.

קותי סימן לי להתקרב אליו.

- ״אבא שלך בחור טוב תומר. אתה לא צריך אותי כדי לדעת את זה. ושתדע, ואני לא אמור לספר לך את זה בכלל, הבטחתי לו שלא אומר, אבל הוא הכין לך הפתעה.״

- ״זה שלך חביבי.״ הוא פתח את מגירת ההפתעות והוציא ממנה קייס אדום ובוהק, מהאלה שיש להם מקום לכרטיסי אשראי והכל, כמו שיש לאבא, והניח לי אותו ביד.

- ״בתוך הקייס יש עוד הפתעה קטנה, גם היא באדיבות אבא שלך. תביא לי את הטלפון, אני אשים לך את המגן. אבל תבטיח לי דבר אחד. תפתח את זה רק כשאתה בבית. טוב?״

לא הייתי רגיל למעשים כאלו של טוב לב, בטח לא אחרי שדה הקרב שהתנהל פה באותו אחר הצהריים. הפה שלי היה יבש ולא הצלחתי לדבר.

- ״תודה קותי.״ הוצאתי בקול חנוק.

הוא חייך אלי בחזרה והושיט אלי שתי ידיים. בשמאלית החזיק את הטלפון החדש שלי, עם הקייס ועם ההפתעה שבתוכו, והימנית ללחיצה.

קיבלתי את שתיהן, ויצאתי מהחנות עם פרפרים בבטן וחיוך קטן.

מצאתי את אבא הולך במעגלים מחוץ לחנות, באמצע שיחה עם חבר על מכבי חיפה ואיך עוד עונה נזרקת לפח בשלב כל כך מוקדם. לקח לו רגע להבחין בי, ואז הוא סימן עם הראש לכיוון הרכב. הגיע הזמן לנסוע הביתה.

לא הצלחתי להחזיק יותר מדקה מאז שסגרתי אחרי את דלת הזכוכית ועד שהחלטתי לפתוח את הקייס האדום החדש שלי.

חוץ מהמסך המעט סדוק שהראה לי את ההשתקפות השבורה של פני, היה שם עוד משהו. חפץ זר, ארוך ודק, בצבע לבן.

זה היה העט. העט של הסמסונג. ההוא שאיתו אפשר לצייר, וללחוץ על דברים, וגם לשחק במשחקים.

אבא היה כמה צעדים מלפניי, וחשבתי לתפוס לו בחולצה, לתת חיבוק ולומר תודה.

במקום זה הסתובבתי לרגע לאחור.

ראיתי את החנות המשולשת הקטנה ואת קותי מעשן סיגריה על ידה. לא הצלחתי לראות תווי פנים וגם לא הרמתי את היד לשלום.

אבל חייכתי אליו. ואני יודע שהוא חייך אלי בחזרה.