יום ראשון בגן

ביום ראשון אנחנו הולכים לגן בפעם הראשונה, בסדר? דיברנו עם הגננת והיא הייתה הכי חמודה שיכול להיות. כל הילדים שרשומים מתגוררים בשכונה שלנו, והגננת אומרת שכולם משחקים עם כולם וכשמגיעה השעה ללכת הביתה אף אחד אפילו לא רוצה לעזוב. אוקיי?

אני לוקח עוד נשימה אחת מול המראה בשירותים שלי ושל דניאל וממשיך למלמל לעצמי עוד כמה חיזוקים אחרונים. אני ממלא את כף ידי המקוערת במים מהברז ומתיז על הפנים. דניאל כבר ישנה, זה הזמן ביום שבו אני יכול לדבר לעצמי בחופשיות. הנחירות המקוטעות והמחזוריות שלה בקצב של שתי חריקות כל דקה עגולה מאששות לי שהיא לא עלתה עלי עדיין.

לפני שאני נכנס למיטה אני עושה סיבוב לחדר של גיאצ׳וק. עם ילד כזה אי אפשר לדעת מה תמצא כשתציץ פנימה. אף אחד לא איבחן אותו כהיפר אקטיבי, ואני גם לא מתכוון לשלוח אותו לאף פסיכולוגית מפונפנת שתנתח את האישיות הנקייה של הקטן שלי בעודה נוצרת, אבל בחיי שבכל רגע נתון הוא יכול לטייל על הקירות באותה המידה שבה הוא יכול להפליג בחלומות בנחירות קצובות כמו אמא שלו.

הפעם מצאתי אותו עומד במיטה הקטנה שלו. הסתכלתי לעברו בחושך במבט של ״תפסתי אותך״, הוא הביט בחזרה במבט של ״היי אבא! איזה כיף שאתה כאן״. פרספקטיבה זה הכול בחיים, ההסתכלות שלי נזרקת לפח מולו. גאיצ׳וק מחליט מה הנראטיב בבית שלנו, בטח ובטח כשאני מגיע לחדר שלו בלילה.

הבילויים הליליים האלו שלנו נהיו יותר ויותר תכופים בחודשים האחרונים. גאיצ׳וק חגג יום הולדת 3 לא מזמן, ובשעה טובה (על פי דניאל) הגיע הזמן לשלוח אותו לגן של ממש. הסכמתי כמובן, כי אי אפשר לומר שהיא לא צודקת. אבל רגע לפני שאני שולח אותו, מעביר אותו הלאה לאיזו מסגרת שמישהו אי פעם בעבר החליט שעל פיה החיים שלנו צריכים להתנהל ובמסגרתה הילדים שלנו צריכים להתחנך – הייתי חייב אותו לעוד כמה רגעים לעצמי. ״הלחיים השמנמנות האלו לא יישארו ככה לעוד הרבה זמן״ אמרתי לעצמי כתירוץ לנשנש אותו גם בלילות שבהם מצאתי אותו ישן והתלבטתי אם זה בסדר להעיר אותו לרגע.

אז הלכתי לכיוונו תוך שאני עושה את הליכת הירח של אלילנו המשותף מייקל ג׳קסון, ההליכה שגורמת לו משום מה לצחוק כל כך חזק שהוא בקושי מצליח להחזיק את עצמו בעמידה. בדיוק כשהוא איבד שיווי משקל והתחיל בנפילה האיטית והמגושמת אל עבר המזרן הרך, הגעתי כדי לתפוס אותו.

רק כשמסתכלים לו בעיניים אפשר להבין מה זה טוב לב אמיתי. הוא בכלל לא אמר לי תודה, לא בלב ולא במילים – אבל זוג העיניים החומות דבש האלו שמסתכלות באהבה יוקדת, אהבה תמימה ונקייה, עד שלא ראית דבר כזה לא הבנת מה הסיבה שלשמה הגעת לכדור הארץ. אני באמת מאמין בזה.

״הנסיך הקטן?״ שאלתי את הצ׳יף תוך שהחזקתי אותו קרוב לליבי. הוא נדנד את הראש. ״אז אולי... העץ הנדיב?״ פספסתי שוב. ״מה אתה אומר על... פלוטו? עצרנו בשיא המתח בפעם הקודמת״. שוב לא. לפני שהספקתי להציע עוד אחת מהקלאסיקות הנצחיות שעמדו לו על המדף, גיא הניח את הראש על הכתף שלי, וביד שמאל תפס פלומה מהזקן. ככה הוא הכי אהב להירדם.

נשכבתי על השטיח הלבן הפרוותי שהיה פרוש על יד המיטה הקטנה, כשהראש שלו נשען לי על החזה והנחתי את יד ימין על הגב הזעיר שלו. להרגיש בצורה הזו את הנשימות הסדורות של גיא הייתה הדרך שבה אני הכי אהבתי להירדם. עצמתי עיניים וצללתי לשינה כמו תינוק.

#

סוף השבוע עבר מהר מהרגיל ויום ראשון הגיע כמו סטירה לפנים.

דניאל הייתה רגועה וגיא לרוב בחר בצד של מי מאיתנו שהיה יותר שליו, אז לי זה הרגיש כאילו זה שניים על אחד. היה צריך לוודא שהתיק שלו מוכן ומזווד כמו שצריך ליום שלם. הייתה את המשאית הצהובה הקטנה שאהב שהוא לא יכול היה ללכת בלעדיה, וידעתי שאם בטעות נשכח לשים לו את הצעצוע של באטמן שהוא לא שיחרר בחצי שנה האחרונה, אני אצטרך לנסוע לשם בחזרה ולהביא לו אותו. גיא הוא ילד עקשן.

עשיתי צ׳ק, ואז דאבל צ׳ק, ובשקט כשדניאל לא שמה לב – גם טריפל צ׳ק. כששאלתי אותה אם כדאי שאשים לו סווטשירט שיהיה לו למהלך היום, המבט המבולבל שהיא החזירה הבהיר לי שאני חייב להירגע. זה היה חודש אוגוסט.

״אוקיי. אני חושב שאנחנו מוכנים לצאת.״ אמרתי לאף אחד בפרט.

בין הרגע שבו חגרתי אותו בבוסטר מאחורה, ועד שהתיישבתי בכיסא הנהג עבר יותר מדי זמן. עשיתי עוד שני סיבובים חזרה אל הבית לוודא שלא שכחנו שום דבר מהרשימה בה סימנתי מעל לארבעה איקסים על כל פריט ופריט.

הוא ניסה לדבר איתי במהלך הנסיעה, אבל אני לא חושב שהצלחתי לענות יותר מדי. אומרים שהמוח שלנו הוא בעל שלושה מצבים – לחימה, בריחה או קיפאון. הפרדיגמה הזו נשמעת מעניינת ואולי הייתה רלוונטית לאדם הקדמון, אבל מה זה עוזר לי כשאני מתפעל מכונית, מנהל מספר שיחות הרגעה בו זמנית עם עצמי בראש ומנסה לתת לילד שלי את הרושם שהכול בסדר ותחת שליטה.

כשהגענו לגן, הרגשתי כבר את טיפות הזיעה זולגות לי מהמצח אל האף וחלקן אפילו מטפטפות מטה אל האספלט הרותח. כשהוצאתי את גאיצ׳וק מהבוסטר הוא קיבל כמה רסיסים. זה הצחיק אותו והוא ניסה לתפוס לי בזקן.

״לא עכשיו חמוד״ אמרתי בטון הכי לא חמוד שלי תוך שאני מזיז לו את היד בעדינות.

על כתף מיוזעת, כשהיד השנייה שלי מחזיקה את התיק העצום באופן לא פרופורציונאלי ביחס לילד, הלכתי לכיוון שער הברזל האדום. כשבאנו לראות את המקום דניאל ואני, אי אז לפני חודש, הוא היה נראה הרבה יותר ידידותי מעכשיו. תהיתי מה עשו לו בזמן הזה. היה אינטרקום קטן ולחצתי עליו. קיוויתי שהגננת לא תבוא וניאלץ לחזור הביתה. אם היום לא אצטרך לנטוש אותו כאן, זה יהיה עדיף. מחר. מחר זו אופציה יותר טובה. מחר אני אוכל לבוא יותר מוכן, גאיצ׳וק יהיה טיפה יותר גדול, מחר נוכל להיות ערוכים טיפה יותר טוב.

הגננת הגיעה. היא נתנה לנו את החיוך הרחב והחביב שלה. זה לא עזר לי. ״ממה את מחייכת לעזאזל״ רציתי לצעוק לה. הסיבה היחידה שהצלחתי לעצור בעצמי הייתה שהילד שלי עדיין היה לי על הידיים ולא רציתי לצעוק לו באוזן.

״גאיצוק! חמוד, איזה כיף שבאת אלינו״ רעות הגננת אמרה, והזכירה לי שאני לא המוקד כאן. גיא אומנם היה רק בן 3, אבל כבר היה ניכר שהוא פיתח חולשה לנשים חייכניות. וככה, עוד לפני שבכלל הספקנו להחליף שלום, לפני שהספקתי להעביר אליה את התיק הכבד ואת דף ההוראות וכתב האחריות האדיר שמעתה יהיה על כתפיה לשעות הקרובות – הילד שלי הושיט שתי ידיים קדימה.

אי אפשר היה לטעות בכוונתו, הוא רצה לעבור לידיים שלה.

גם אם הוא היה מוכן ככה לשכוח ממני עבור הבחורה הראשונה שמסתכלת עליו, אני לא הייתי בשל עדיין לשחרר. היה רגע של בלבול בו רעות חשבה שהנה הילד עובר לידיה, התיק המגושם ייתלה על כתפה, ונאמר ביי יפה לאבא.

אז עוד לא.

״אני אכנס רגע. רק לראות שהכול בסדר״ אמרתי לה בקול רועד.

לימיננו היה ארגז חול גדול ובו מגוון משחקים וכלים לחפירה ובנייה של כל מה שילד רק יכול לדמיין בראשו. מעבר לארגז הזה, היה שער פלסטיק קטן ובתוכו כדור כדורגל קטן. ילדים צריכים להתחיל להבין איך משחקים כדורגל מתישהו.

גאיצ׳וק כבר לא היה לי על הכתפיים אבל את היד שלו עדיין לא הסכמתי לשחרר. כשהגענו ליביל הראשון, זה שבו הגננות בישלו את ארוחות הצהריים וברגעים אלו ממש חתכו ירקות לארוחת הבוקר, גיא עזב לי את היד. זה דרש ממנו מעט כוח.

הסתכלתי למטה לכיוונו, אבל הוא לא הביט אלי בחזרה.

באתי לומר לו משהו, עוד לא החלטתי מה, כשהוא פתח בריצה. משהו תפס לו את תשומת הלב. זה היה כדור הכדורגל שנבעט על הגדר במרחק של עשרים מטרים מאיתנו.

בהיתי בו מתרחק ממני ועם כמה שהוא היה קטן ואיטי, זה היה לי מהיר מדי.

- ״זה קשה, אני יודעת״ רעות אמרה כשנעמדה לצידי, ״אבל צ׳יקצ׳ק וזה עובר, אתם תראו. אני מבטיחה שזה נהיה קל יותר עם הזמן״.

- ״כן... כן אני בטוח״ אמרתי בצורה לא משכנעת. ״אבל הוא בסדר, הוא יהיה בסדר. הוא ילד אמיץ וחזק, לא צריך לדאוג לו יותר מדי״.

- ״אני דיברתי עליך״ היא החזירה, ואם לא הייתה נותנת שתי צ׳אפחות קטנות על הגב מיד לאחר מכן, יכול להיות שהיה מתווסף ילד בוכה נוסף לטפל בו באותו הבוקר.

המשכתי להביט בו לעוד כמה רגעים. ראו שהוא נהנה, ומאיפה שעמדתי שמתי לב איך הילדים האחרים קיבלו אותו יפה. ״את תשימי עליו עין כן? הוא נראה גיבור גדול, אבל הוא עדיין ילד. אסור לשכוח את זה״.

רעות החזירה לי בחיוך רחב וכנה.

הבנתי שהגיע זמני. מפה זה שלו.

נתתי מבט אחרון לכיוונו והסתובבתי לכיוון השער. בכל צעד שעשיתי הרגשתי שהאדמה רועדת, כפות הרגליים שלי הרגישו כמו שני טנקים כבדים.

כשהגעתי אל השער, החלטתי שזה בסדר, שמותר לי לתת עוד מבט אחרון אל הגן, רק לוודא ששריפה לא פרצה, שצונאמי לא הגיע לפתע ושטף את כל הילדים, או שחלילה אף אחד לא דחף את הילד שלי לרצפה וגרם לו לבכות.

״לא.״ אמרתי לעצמי. תהיה ילד גדול ותתקדם, אתה יודע שהכול בסדר.

לפתע הרגשתי משיכה מוכרת בצד של החולצה שלי. הסתובבתי אחורה והסתכלתי למטה. זוג עיניים חומות בצבע דבש הביטו אלי בחזרה.

״אבא״

״כן?״ עניתי.

״תעשה לי רגע את ההליכה המצחיקה שלך. החברים החדשים שלי רוצים לראות״.